הרפתקות העכבר בכלוב האריות

הרפתקות העכבר בכלוב האריות

בתחנת האוטובוס פגשתי תיכוניסתית שאמרה שהיא אלופה בשחיה. היו לה שדיים קטנות. היתה בריאה מדי עבורי – פחדתי ממנה.
"בהצלחה" אמרתי לה, כהחזר על אלפי הפעמים שאנשים איחלו לי בהצלחה מחוסר ענין ומרצון להתפטר ממני.

רק שחזרתי לרחביה הבנתי שהשארתי המסיכה אצל רחל. [ גם רחל הזאת היתה משוררת, אבל שמנה ובשנות הארבעים המאוחרות, לפחות, שלה. בסוף הפגישה שלנו בדירתה על עניני ספרות שאלתי אותה – וכמובן חכיתי עד לרגע האחרון כדי לעשות זאת – אם אוכל לינוק משדיה הענקיות.
"מה פתאום?" היא השיבה.
"סליחה" מלמלתי, "לא רציתי לפגוע או להעליב" וברחתי משם. אחרי כמה ימים היא התקשרה והזמינה אותי לארוחת ערב אצלה. סרבתי. אולי היתה מוקצה מחמת מיאוס עצמי.
טוב. אין מה לעשות. אסתדר בלי. התחלתי לעלות ברחוב עזה כאשר מי אני רואה יורד ממולי. פורת. בחור מתוסבך וממושקף ומסובך. כמוני. גם שעיר כמוני. פורת הוא פסל.
מה שלומך הוא אומר
בסדר. איזה פגישה.
איזה באמת?
ככה באמצע הלילה, לא?
לא.
אני שם לב שגם לו אין מסיכה.
"אני רואה שכמוני שכחת את המסיכה שלך"
אני מחכה, אבל הוא אינו משיב או מגיב.
"השארתי שלי אצל משוררת"
אין תגובה.
"ואיפה שלך?"
"תאמין לי" הוא אומר בסוף, "שיפול טיל. אני מוכן למות עכשיב"

ובעייפות אנחנו נפרדים.